היתרון במענה הוא הרגשת תחושת שייכות לכלל הכיתה. גם לילדים שמתקשים בצורת למידה מסויימת. ניטרול תחושות ניכור והרגשה של מיותר ולא מחובר כפי שטונה תיאר בשירו.

ייתכן כי לחלק מהתלמידים מתאימה יותר שיטת הוראה פרונטלית שכן עבודה בצוות והשתתפות פעילה בכיתה דורשות כישורים חברתיים שאין לכולם. כמו כן, בסוג הוראה שכזה אתגר ה”להספיק את החומר” נהיה מורכב יותר שכן דיונים בכיתה ועבודה בקבוצות אורכים זמן רב יותר מהוראה פרונטלית.

פיתוח הבנה מושגית בקרב תלמידים והדגשת עומק לעומת כיסוי שטחי. הצורך הנתפס “לכסות” חומר מבוסס על פי 2 הנחות המשתמעות שלדעתנו אין לנם בסיס: 1. אם אני אלמד את החומר (כלומר: אדבר עליו ואתן לתלמידים לתרגל אותו), הוא יילמד כראוי לבחינות. 2. אם לא אטפל בחומר באופן דידקטי הוא לא יילמד.

דוגמא: הדגשת ההבנה ניכרת במהלכים הבאים: הצגת בעיה מורכבת ומעוררת מחשבה, התחבטות בבעיה, תלמידים שונים מציגים רעיונות או פתרונות בפני הכיתה, המורה מסכם את המסקנות והתלמידים מתרגלים בעיות דומות

כאשר התלמיד לומד בעצמו נושא מסויים כדי להעביר אותו בכיתה הוא לרוב ילמד טוב יותר. ואם המורהה חוזר על עיקרי הדברים וקצת מרחיב אז יש סיכוי שגם תלמידים אחרים יבינו את החומר. הבעיה לדעתי היא שכל תלמיד יבין בעיקר את הנושא אשר אותו למד בעצמו.

ההוראה הינה מובנית ומאד מדורגת ובכך נותנת הזדמנות לכולם להתנסות בחומר הנלמד

העברת החומר מועברת בצורה מובנית מאד ולא לכל התלמידים היושבים בכיתה זה מתאים עקב העובדה שיש שונות בסגנונות הלמידה של התלמידים (ויזואלי, שמיעתי, קינסטטי)